הפעם אני פוגשת אמנית עם זיקה מיוחדת לקיבוץ אפיקים שבו גדלה, ליד הכנרת. מוריה מציגה בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בשנים האחרונות, ביניהם ב"צבע טרי", "רבעיית פלורנטין", "רוזנבך קונטמפוררי" ועוד. בסטודיו שנמצא היום בביתה בתל אביב, אני נחשפת לציורים של מבנים אייקוניים וזכרונות מהקיבוץ ולצידם ציורים שמחיים מחדש את הכרזות הגרפיות המפורסמות של שנות ה40-60. בשיחה של אחת על אחת אנחנו מגיעות לאזורים האפורים שבחיי האמן ולתובנות שנשארות איתי להרבה זמן. לקראת תערוכת היחיד שלה שתיפתח בסוף ספטמבר ב"בית האמנים" בתל אביב הרגשתי שאני חייבת להבין מקרוב מה מהות הציור בשבילה.
סטודיו לציור, תל אביב
אמן מארח: מוריה בכר
משתתפים: מוריה בכר, מאשה בובריצקי
ספרי על הילדות בקיבוץ?
נולדתי וגדלתי בקיבוץ באפיקים. החיים שם מקסימים ויש המון דברים חיוביים אבל הקונספט של קיבוץ וקהילה קטנה לא מתאימים לכל אחד. למרות שמעל עשור אני כבר לא גרה שם, עדיין בכל פעם שאני חוזרת לקיבוץ אני מרגישה בבית מהרגע שדרכתי על המדרכה ולא רק כשאני נכנסת לבית של ההורים.
עד גיל 11 כשסבא וסבתא שלי נפטרו אני חושבת שהיתה לי ילדות מאושרת. בגלל שהייתי מאוד מחוברת אליהם היה לי קשה, הייתי ילדה מאוד רגישה ולקחתי דברים ללב.
הקיבוץ גדול יחסית וכל מסגרות החינוך (גני ילדים ובתי ספר) היו בתוך הקיבוץ, כך שלא נחשפתי כמעט לילדים מבחוץ. בדיעבד הבנתי שלא היה לי צורך בלפתח יכולת להתחבר לילדים חדשים כי תמיד יהיו לי את החברים מהקיבוץ. כביכול לא היה חסר לי כלום, הכל הרגיש טוב ו"קל" מדי מבלי שאתה יודע שכל כך טוב לך וזה משהו שהפריע לי.
בצבא היתה לי הארה גדולה, שאני לא יכולה להישאר באפיקים! יש משהו בחיים הטובים האלו בקיבוץ שיוצרים קהילה סגורה עם שגרת חיים מאוד מסוימת. הבנתי שאני רוצה להיפתח. בניתי תכנית איך לצאת מהקיבוץ, נרשמתי ללימודים, מצאתי דירה ויצאתי. מרוב שהרגשתי דחף לצאת ויתרתי על חוויות מסוימות ולא טיילתי אחרי הצבא. בגיל 24 סיימתי תואר ראשון בספרות אנגלית והיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. אחרי התואר הרגשתי שלא מיציתי והחלטתי להמשיך לתואר שני בדיפלומטיה. תוך כדי התואר השני נרשמתי לקורס העשרה - ציור. במהלך הקורס היה רגע שלא אשכח אותו, המורה הסתכל על הציור שלי "עשרים וחמש" ואמר: "את יכולה לעשות את זה, את יכולה ללמוד אמנות".
מתי התחלת לצייר?
תמיד אהבתי לצייר אבל בעיקר לעצמי. פתאום, בעקבות קורס הציור באוניברסיטה, באה המחשבה ללמוד ולעסוק בזה. זה הרגיש לי טבעי והחלטתי שאני הולכת על זה, נרשמתי ללימודי אמנות בשנקר וזו היתה אחת ההחלטות הטובות שעשיתי.
מה הצגת בפרויקט הגמר בשנקר?
זה התחיל בשלב שעוד עבדתי על ציורי הדפס ורציתי לחשוב קדימה לקונספט מאוחד יותר. במהלך העבודה המנחה שלי לארי אברמסון אמר לי: "יש לך משהו גרפי בציורים, למה שלא תסתכלי על כרזות גרפיות ישראליות משנות ה40-60"?
הסתכלתי על הכרזות ואמרתי, יש בזה משהו. התחלתי לפשט ולנקות מהן כל מה שהיה אפשר והשארתי רק צורות וצבעים. מה שיפה בכרזות האלו שהן מורכבות משישה צבעים בקושי וזהו, בום זה עובד!
בסופו של דבר הציורים בפרויקט הגמר היו מרוקנים מאנשים, טקסט וטיפוגרפיה. ניקיתי כמה שיותר והשארתי את אופי הכרזה, כך שאנשים זיהו את הכרזות המקוריות בציורים שלי. בדוגמאות למטה אפשר לראות חלק מהציורים והכרזות שמהן נלקחה ההשראה. ביניהן כרזה של הקרן הקיימת הקוראת להתיישבות, כרזת "מלווה עליה" 1958 התומכת בגיוס כספים לקליטת העלייה ממזרח אירופה וכרזת "למען השלום, מלוה מלחמה".
השראה מכרזות מפורסמות:
כרזת "למען השלום, מלוה מלחמה", 1952
כרזת "מלווה עליה", 1958
כרזת "מס להגנתנו", 1935
אחרי הלימודים הייתי בשלב ביניים, העבודות נעו בין כרזות לציורים. הדימויים באו הרבה פעמים מהראש והצבעוניות מכרזות. בשלב מסוים נמאס לי לצייר שטוח ורציתי להחזיר קצת מתחושת העומק ומשיכות המכחול. זה בדיוק העניין אצלי בציור, למצוא את האיזון הנכון ביניהם.
חודשיים אחרי הלימודים שכרנו סטודיו בבני ברק, 40 מ"ר של חלל תעשייתי מאורך וישן ופעלנו בו שתי אמניות. על קיר אחד עבדה נירית והקיר השני היה שלי. החלל היה גדול יחסית והקיר מאוד נוח לעבודה, הייתי יושבת מולו שעות ועובדת.
לא היינו נפגשות הרבה כי כל אחת באה בשעות אחרות אבל לפעמים היינו קובעות לבוא ביחד. הייתי רואה איך היא התקדמה בציורים שלה, היא ראתה איך אני התקדמתי וזה היה ממש כיף שיש שיכולנו לדבר על הציורים תוך כדי התהליך.
בספטמבר 2017 העברתי את הסטודיו שלי הביתה וזו סוג של פשרה. אם היתה לי את האופציה הכלכלית לשכור סטודיו מחוץ לבית, הייתי עושה את זה.
למה זו פשרה?
סטודיו מחוץ לבית זה יותר הגיוני. אתה צריך לקום, להתלבש ולצאת מהבית, כמו לעבודה. כמו שסבא שלי היה לובש בגדי עבודה והולך לנגרייה, ככה לדעתי צריך לעבוד גם אמן.
אמן זו מילה גדולה... אתה סוג של פועל במובן מסוים ואתה צריך לצאת מהבית לעבודה.
נכון שציור, ספציפית, זו עבודה שהיא המון לבד ביסודה אבל ההפרדה הזאת חשובה. יש מקומות בהם אמנים שוכרים סטודיו ביחד ונוצרת איזושהי קהילה.. אבל כן, בסופו של דבר אתה עובד לבדך מול הציור.
אולי אני אתרגל מתישהו אבל לא טבעי לי שהסטודיו בבית. זה קשור גם לגודל הציורים אל מול החלל. הציורים הגדולים הם פרויקט הגמר שלי עוד מתקופת שנקר וזו היתה התנסות טובה לנסות לפרוץ את גבולות גודל הציורים שבהחלט נותן להם משמעות יותר דומיננטית. הציורים האחרונים קטנים יותר, אולי באמת מתוך מחשבה יותר פרקטית.
איך באה המחשבה לצייר את הבתים בקיבוץ אפיקים?
זה מה שמשך אותי.
גדלתי בשכונת מגורים באפיקים שמכונה " שכונת דיזנגוף" ומורכבת מ"רכבות" שיוצרות צורת משושה. בכל רכבת גרות שש משפחות ואחת מהן היא המשפחה שלי.
מי האדריכל שבנה את "שכונת דיזנגוף" באפיקים?
אדריכל בשם בני שוורץ שלמד אדריכלות בטכניון ושכונת דיזנגוף היה פרויקט הגמר שלו בלימודים. ללא ניסיון נתנו לו לבנות שכונה. אלו דברים שכבר לא קורים היום בקיבוץ.
מה המשמעות של המבנים באפיקים בשבילך?
האדריכלות בקיבוץ, אי אפשר להגדיר אחרת ממוזרה אבל המבנים האלו הם הסיפור של המקום וחלק מהנוף. הם סימנים לתקופות וחוויות ילדות להרבה אנשים וגם חלק גדול מההשראה לציורים שלי. הם מאוד פשוטים אבל מורכבים. לפעמים אני אומרת לעצמי שאולי כדאי לצאת ולקחת השראה מבתים אחרים אבל הם פשוט מעניינים אותי ואני כל פעם חוזרת אליהם. זו ממש אדריכלות נעלמת.
המבנים האלו מאוד ישנים ולאט לאט הורסים אותם. מוזר לי לראות שבמקומם בונים פתאום מבנה מגורים, בצמוד לחדר האוכל והבנייה החדשה נראית שבלונית ומשעממת. חבל, המקום מאבד מהזהות שלו.
הנה דוגמה לציור של מבנה לפני שהרסו אותו, "בית עולים" בקיבוץ אפיקים.
"בית עולים", קיבוץ אפיקים | הצילום וההריסה שלו
עולים לך זיכרונות מהילדות בקיבוץ כשאת מציירת את הבתים שגדלת עליהם?
כלום, ריק. אני רואה את הדימוי, הצורות והצבעים נטו.
בשלב מסוים ציירתי גם בנייני באוהאוס בירושלים. נסעתי לשם, צילמתי כמה מבנים ובאמת נוצרו כמה עבודות. היה לי משונה לראות את בנייני הבאוהאוס הנקיים והחלקים של תל אביב מולבשים פתאום באבן ירושלמית. לאחרונה אני שוב במחשבה שאולי אני צריכה לעזוב את המבנים ולקחת את זה לעוד מקום, זה עניין של תהליך.
ספרי לנו על הציור "זיקוקים ליד חדר האוכל"
זה ציור מתמונה שצילמתי את שתי האחיות שלי עם האחייניות מסתכלות על זיקוקים, ליד חדר האוכל בערב יום העצמאות. העבודה הזו היא שילוב השראתי בין רנואר ואלכס כץ. אחרי שצילמתי את התמונה נזכרתי בליתוגרפיה (הדפס) של רנואר שהיתה תלויה אצל ההורים בבית ורציתי להעביר את אותה תחושה גם בציור שלי. אלכס כץ הוא גם השראה בשבילי, הוא מצייר מאוד שטוח ומאוד גרפי.
ההשראה לציור: צילום של האחיות, הדפס של רנואר 1876 ועבודה של אלכס כץ 2012
יש קסם בלראות את מה שצילמת אל מול מה שציירת ואת ההתכתבות שלך עם האמנים האחרים. נראה שבתוך כל המיקס הזה, את מצליחה ליצור שפה משלך..
יש היום המון דימויים, הכל קיים ולא צריך כל הזמן להמציא משהו חדש. אני משתמשת בדימויים שצילמתי או שהם משמעותיים בשבילי ועושה להם את העיבוד שלי. החזרתיות והשפה האחידה בציורים שלי בונים עם הזמן איזושהי שפה משלי.
אחד המוטיבים העיקריים בעבודות שלי הוא בננות. עשיתי המון ציורים ורישומי בננות בעט ועד היום אני משלבת אותם בציורים שלי. זה הפרי שגדל סביבי עוד מילדות, מאז שאני זוכרת את עצמי.. סבא שלי עבד בבננות הרבה שנים. אני מאוד אוהבת את הצורה שבה העץ הזה גדל ופורח.
את מוצאת זמן לצייר?
היום אני עובדת במשרה מלאה בגלריה בדרום תל אביב ומנסה למצוא גם זמן פנוי לצייר. בעיקרון יש זמן אבל אני ממש נאבקת בעצמי. אני חוזרת אחרי הצהריים מהעבודה וזה לא שפתאום בא לי לצייר, זה בא בדרך כלל מתוך החלטה. אני קובעת מראש באיזה יום אני נכנסת לצייר, כמו משמרת בעבודה שנייה. זו בדיוק הדילמה של כל אמן, כמה לדאוג לפרנסה וכמה זמן להקדיש ליצירה.
מה הכי מרגש אותך בציור?
הדימויים והאיזון בינם לבין הצבעוניות והתחושה של ליצור מבנה כלשהו למרות שהוא שטוח. כמובן שלמבנים שאני מציירת יש לפעמים ערך סנטימנטלי בשבילי והם מלווים בזיכרונות שצברתי בהם. בנוסף, הציור בשבילי הוא גם קצת כמו טיפול פסיכולוגי.. תרפייה. אני נהנית ממחשבות שעוברות לי בראש בזמן שאני מציירת שאין בהן תמיד היגיון.
עם מה את מציירת בדרך כלל?
אני עובדת עם מכחולים מאוד פשוטים, צבעי אקריליק וצבעי הדפס שמוסיפים ברק. אני מתחילה בדרך כלל בלצבוע את כל המשטח בצבע בסיס, עליו מציירת בגיר כדי להבין איפה כל דבר נמצא ואחר כך מתחילה לעבוד חלק חלק עם צבע. היום אני אוהבת לעבוד גם על נייר ולא רק בד, אני שמה עליו שכבה מקשה והוא הופך למצע מצוין לציור.
איך את בוחרת את גוון צבע הבסיס?
אז פה יש איזושהי תורה. אם אני רוצה שהציור יהיה חם, הצבע חייב להיות מסקלת הצבעים החמים ולתחושה קרה אשתמש בצבעים הקרים. אני לא משתמשת בגוונים קיימים אלא יוצרת אותם בעצמי.
צד הקנבס הוא חלק מהציור, "בית המדפיס הממשלתי", תקריב
אמרת שחלק מהציורים את משמידה, למה?
מסיבות אקולוגיות, אני ממחזרת את הקנבסים והנייר. יש הרבה ציורים שצוירו על ציורים קודמים שלא אהבתי. לפעמים אני מתחילה ציור, לא מסיימת אותו ואחר כך מציירת עליו ציור חדש.
איפה הצגת?
בצבע טרי, רביעיית פלורנטין, סלון קובייה, רוזנבך קונטמפוררי ועוד. חשוב לי להציג בכל שנה בשניים-שלושה מקומות. אני בתחושה שאמן צריך כל הזמן לדחוף ולשווק את עצמו, זה לפעמים מתיש אבל אני גם נהנית מזה ואוהבת את זה בסופו של דבר. בעקבות החשיפה חלק מהציורים היפים ביותר באמת נמכרו בצבע טרי ובתערוכת הגמר.
על איזה ציור את עובדת עכשיו?
"בית איתמר", זהו הוא בית התעמלות שבנו על שמו של איתמר גולני שהיה אחד הילדים הראשונים בקיבוץ, שנהרג בתאונה צניחה. הציור עוד בתהליך ואני בטח אשתול בו עוד כמה אלמנטים. הצבעוניות הפעם לא לקוחה מכרזה אלא מציור של ליאו רוט, צייר מאפיקים.
בית איתמר, בתהליך, 3 שבועות לפני
בית איתמר, הציור הסופי, 2018 | אקריליק על בד, 70 על 50 סמ
איפה אפשר לקנות היום ציורים שלך?
אצלי בסטודיו, בתערוכות שאני מציגה בהן ובקארמה קולקטיב.
בסוף ספטמבר 2018 תיפתח תערוכת יחיד שלי בבית האמנים בתל אביב בה יוצגו עבודות חדשות מהתקופה האחרונה, ביניהם "מאחורי הבית בדיזנגוף".
איפה את רואה את עצמך בעוד 5 שנים?
אני מרגישה השנה קצת את אותו ייאוש שהרגשתי בגיל 25 לפני שהתחלתי את הלימודים בשנקר, קצת קשה לי להגיד. מה שבטוח, אני רוצה לעבוד פחות זמן לפרנסה ולצייר יותר, להציג ולהשתתף.
אחרי שיחה עמוקה עם מוריה הבנתי מה בציורים שלה נותן תחושה של בית ישראלי. לא פעם ניסו להגדיר מהו סגנון ישראלי בעיצוב ואמנות. היא אמנם לא הגדירה עצמה כך אבל הציורים שלה מספרים סיפור מקומי. ההתחברות הסנטימנטלית לדימויים והמבנים, זכרונות הילדות, הצבעוניות המקומית, הבננות וגלגל הנדנדה מחברים אותנו נוסטלגית למה שחווינו בעצמנו.
תודה מעומק הלב על המפגש שלנו, אנחנו מחכים בסקרנות לתערוכת היחיד שתציגי בבית האמנים בתל אביב בחודש הבא ובטוחים שנמשיך להתרגש כל עוד תמשיכי לצייר.
לפרטים נוספים:
עוד קצת מהמפגש
Comments